סיטואציה שכיחה בבית משותף: שכנים מסתכסכים, הרוחות מתלהטות, ושכן אחד מקלל בפומבי שכן אחר או מטיח בו כינויי גנאי (בוואטסאפ הקבוצתי של הבניין, בישיבת הועד, בהתאספות או בכל פורום אחר): זבל, חולה נפש, אדם מגעיל, ועוד היד נטויה.
בדרך כלל, בסיטואציה כזו לא מדובר באמירות "עובדתיות"; כל השומעים מבינים מתוך ההקשר, שמדובר בקללות וגידופים הנאמרים מתוך התלהטות הרוחות. מצד שני, האדם שבו מוטחים הדברים מרגיש מטבע הדברים פגוע. האם לשכן הפגוע יש עילת תביעה בגין לשון הרע?
***
על פי הפסיקה, קללות וגידופים בפומבי אמנם עשויים להיחשב ללשון הרע בנסיבות מסוימות, אך לפחות במקרים הרגילים וה"קלאסיים", דהיינו, התלהטות המגיעה לכדי הטחת גידופים כאלה ואחרים מתוך כעס, בית המשפט לא ימהר לפסוק שמדובר בלשון הרע. פסיקה כזו רווחת בעיקר ב"סכסוכי שכנים".
כך למשל בת.א (שלום באר שבע) 20684-09-19 גליבצ'וק נ' קולונדריוב (1.3.23) דחה בית המשפט תביעת לשון הרע שהוגשה בגין גידופים על רקע סכסוך שכנים, וקבע כך:
"לעניין קללות וגידופים בפומבי, קבעה הפסיקה כי הם עלולים לבזות, להשפיל ולהוות לשון הרע. עם זאת, לא כל גידוף או קללה יקימו עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע והדבר תלוי בנסיבות.
כך, "…לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית"" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006)).
בפסק הדין בת"א (ב"ש) 64895-11-18 מזל וקנין נ' עידו טסיני (31.7.2022), סקר בית המשפט (כב' השופטת רחלי טיקטין עדולם), פסיקה בעניין גידופים וקללות, כדלקמן:
"בת"א 29845-09-16 – עליזה ריינר נ' משה צישינסקי (פורסם במאגרים משפטיים), נקבע באשר לגידופים וקללות: "יש לשקול לעניין זה את היקפם, משכם, תדירותם, המקום והנסיבות שבהם פורסמו, הנורמות החברתיות הנוהגות בו ועוד".
בפסק הדין בתא"מ (בת ים) 63143-07-20 שגיב קורן נ' מיכאל בושקוב (פורסם במאגרים משפטיים), בוצעה סקירה של הפסיקה בעניין גידופים וקללות והובאו דוגמאות של אמירות שהוכרו כקללות וגידופים אשר אין בהם משום לשון הרע, וזאת בהתחשב בנסיבות בהן נאמרו, ואלו הדברים: "בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה… נקבע כי הביטויים "זונה" "משוגעת" וכן האמירה "אני משתין עליך" נאמרו בנסיבות שאינן עולות לגדר לשון הרע. כפי שנפסק בעניין עטייה "אפילו כאשר ביטויים מסוג זה מופיעים במסגרת של פרסום מודפס ולא בהקשר של מריבה או עימות, לרוב הם אינם מתפרשים על ידי הקורא הסביר פירוש מילולי פשטני. הם מובנים על ידו כמבטאים עמדה רגשית שלילית, אך לא דבר מעבר לכך"…כך למשל, נדחתה תביעה נגד נתבעת שצעקה לעבר התובע "מנוול", "פסיכופט" ו"נוכל", לאחר שבית המשפט מצא כי עומדת לנתבעת הגנה של מעשה של מה בכך… בת"א (ת"א) 16294/08 גולדרינגר נ' תמרי מצא בית המשפט באשר לגידופים דוגמת "את מנהלת בית זונות, בית זיונים" כי "מדובר בגידופים ובשפת רחוב, אשר אינם מחמיאים, בוודאי למושאם, אך אין בהם, כמובן, משום אמת עובדתית, וכך אף יובנו ע"י 'האדם הסביר'…כך גם נפסק לגבי גינויים וגידופים כדוגמת "בהמה", "כלבה", "חזירה", "אשפה", "זונה" ו"חולת נפש", שהם אינם עולים כדי לשון הרע וזאת משיקולי מדיניות משפטית ולאור הנסיבות בהן נאמרו…".
בהמשך לסקירת הפסיקה, נקבע באותו עניין: "בחינת התגובות בעין אובייקטיבית אינה מותירה את הרושם כי אכן מדובר באמיתות… הרושם שתגובות אלו מעוררות בקורא הוא כי מדובר בהכרזות בעלמא, שאינן נתמכות בכל דוגמא קונקרטית או אסמכתא כלשהי. גם לא ניתן להתעלם מן ההקשר והמכלול בו הופיעו התגובות…בחינת התגובות בהקשר בו הם נכתבו מעניק להם משקל זעום, שאינו עולה כדי לשון הרע אלא כמעשה של מה בכך או זוטי דברים".
גם בפסיקה אשר דנה באמירות פוגעניות, קללות וגידופים במסגרת של סכסוך שכנים, נפסק לא אחת, כי אמירות כאלו בנסיבות כגון דא, אינן מהוות לשון הרע, והכל תלוי נסיבות. כך למשל בת"א 55648-04-19 – לירון נחום נ' ילנה דורפמן (פורסם במאגרים משפטיים), נקבע:"גם אם תתקבל גרסת התובעת 1 כי הנתבעת 2 קיללה וגידפה אותה, הרי אין בכך כדי להקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין כי קללות, גידופים ומילות גנאי אינם עולים כדי לשון הרע, בפרט כאשר אלו נאמרו בשעת כעס, במהלך ריב שמקורו בסכסוך שכנים ויחסים עכורים בין הצדדים, כבענייננו. זהו ההקשר בו נאמרו (אם בכלל) דבריה של הנתבעת 2 ויש לבחון אותם לפיו…."
וראו גם פסק דין שניתן ע"י מותב זה בת"א 2624-10-16 יוסף ואח' נ' מכלוף לוי ואח' (פורסם במאגרים משפטיים), שם דובר על סכסוך שכנים, בו נאמרו אמירות דומות, במספר הזדמנויות שונות. בפסק הדין נקבע כי מדובר היה בקללות וגידופים הדדים, ובמסגרת של סכסוך שכנים, ולפיכך אינם עולים כדי לשון הרע" (פסקה 60 לפסק הדין).
לפיכך, על מנת לקבוע אם יש בקללות ובגידופים במקרה זה משום לשון הרע, יש לבחון את מכלול הנסיבות.
בענייננו, מדובר בקללות, אשר למרבה הצער השימוש בהם שכיח ביותר, אשר נאמרו על ידי הנתבעות, בכעס, בעת שנציג העיריה הגיע למקום וזאת על רקע האשמתן על ידי התובעת בגניבת מים. מדובר בקללות שנאמרו בעל פה, בנוכחות אדם אחד, ולא בפרסום בכתב בתפוצה רחבה.
על כן, ולאור היחסים העכורים בין הצדדים, נראה כי גם הנסיבות של הגידופים והקללות, כמתואר לעיל, מתיישבות יותר עם המסקנה כי אין מדובר בפרסום לשון הרע.
לפיכך, אני סבורה כי הגידופים והקללות מושא התביעה, אינם מהווים לשון הרע".
לאחר כל הדברים הללו, הוסיף בית המשפט נימוק משעשע משהו –
"לאמור יש להוסיף כי מצפיה בסרטון עולה כי מרבית הקללות היו בשפות רוסית ובוכרית וכלל לא ברור שנציג העיריה מבין את כל הנאמר".
[כלומר, מי ששמע את הקללות והגידופים של התובע כלפי הנתבע, היה רק אדם אחד, נציג העיריה, ולא ברור שהבין את כל הקללות והגידופים…].
***
באופן דומה, בפסק הדין ת"ק (באר שבע) 67420 ביוס נ' עמור (8.7.24) דחה בימ"ש לתביעות קטנות תביעת פיצויים נגד שכנה שהפיצה בקולה דברי גנאי על שכנות אחרות (בתגובה להנחת שקית זבל בפתח ביתה). נצטט חלק מהדברים:
"כפי שפירטתי בפסק דיני בעניין אחר (ת"א (ק"ג) 57413-06-20) הגב' שרונה עמנואלוב נ' הגב' נורית שטרית יורשת עזבונו של המנוח (נבו 18.9.2022)), מפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי אשר דנו בעניין טענה זו, ניתן ללקט מספר מבחני משנה או כללי אצבע: א. הדברים הם גידוף חסר משמעות, ניבול פה או קללות ולא אמירות עובדתיות; ב. הדברים נאמרו בלהט הרגע, בכעס או בסערת רגשות; ג. תוך חילופי עלבונות הדדיים; ד. הדברים אינם מתוכננים ומכוונים; ה. לא מדובר באמירות גזעניות בוטות.
(ראה למשל: ע"א 3245 /04 עו"ד טל בננסון נ' עמנואל פלד (פורסם בנבו); (ת"א) 1702/07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp (פורסם בנבו); ת"א (אש') 519/07 גדיאן אליעזר נ' גניש אקטרינה (פורסם בנבו) ; ת"א (חי') 37366-11-13 הילה בר-מכר נ' ליזה אשכנזי (פורסם בנבו) ; ת"א (שלום ראשל"צ) 10568-01-11 רוזן נ' אוקונוב (פורסם בנבו); ת"א (שלום חי') 44666-04-13 רמות נ' מכבי (פורסם בנבו); ת"א (שלום ת"א) 16294-08 גולדרינג נ' תמרי (פורסם בנבו); ת"א (קצ') 550-04 לויפרמן פייגה נ' בנימין אלבז (פורסם בנבו); ת"א (הרצ') 9567-05-18 תקוה גדעון נ' צליל דהאן וקנין (פורסם בנבו); תא"מ (עכו) 7224-10-18 דניאל זכאי נ' אבירם אדרי (פורסם בנבו); בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה (פורסם בנבו); ת"א (פ"ת) 7233-10-15 חופית פרץ עצמון נ' זהבית ביטון (פורסם בנבו); תא"מ (ת"א) 6833-10-12 גטהון קובי טפרה נ' דבורה יוסף – פורסם בנבו).
בענייננו, יש לראות לטעמי בהשלכת תכולת שקית הזבל על דלת ביתה של הנתבעת משום הטחת עלבון ראשונית (במעשה), והשומע הסביר יראה בקללות, בגידופים ובניבולי הפה שצרחה הנתבעת בהודעה הקולית, משום דברים שנאמרו בלהט הרגע, בסערת רגשות ובכעס, ולא כדברים מתוכננים ומכוונים, אלא כגידופים חסרי משמעות".
***
וכך נקבע גם בת.א. (ת"א יפו) 29474-12-21 טל נ' ברמנור (25.7.24), פסקאות 23-22:
"לכל היותר ניתן לראות בהתבטאויות הנתבעת כקללות וגידופים בעידנא דריתחא, מתוך להט הכעס ותסכול מהתנהלות התובעת וממאורעות אספת הדיירים. אמירות אלה אינן מכבדות את אומרן, אולם לפי מבחן האדם הסביר והקשר הדברים בהם הם נאמרו – אין לראות בהם כחוצים את רף משוכת לשון הרע כמשמעותו בחוק.
גישת הפסיקה היא שלא כל גידוף או קללה, קבל עם ועדה, יהוו פרסום לשון הרע. קללות וגידופים מהווים, לצערנו, חלק מהחיים החברתיים במדינה, וקיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כ'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן (ראו; ענין בן גביר פסקה 26; ע"א (מחוזי ת"א) 67168-05-23 פיש נ' פוסטר (פורסם בנבו, 30.10.2023)). ביתר שאת במקרה זה בו הדברים נאמרו באספת דיירים בלהט רגשות, בשעת כעס, רוגז או תסכול ובמהלך ויכוח והתנצחות בין צדדים ועל רקע הטענות על התנהגות התובעת ביחס לשימוש השכנים והילדים בחצר המשותפת (ראו למשל; ע"א (מחוזי ת"א) 56413-03-14) שבה נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ (פורסם בנבו, 24.3.2015) וההפניות שם; ת"א (קריות) 57588-08-21 חיקי נ' פינטו (פורסם בנבו, 14.10.23); תמ"ש (ת"א) 55396-05-19 א'.ט.נ מ.א (פורסם בנבו, 27.12.2020); ת"א 16294-08גולדרינג נ' תמרי (פורסם בנבו, 19.11.2009)).
אינני סבורה שאדם סביר יכול לחשוב בנסיבות העניין, מהקשר הדברים שעמדו ברקע התבטאות הנתבעת שבדברי הנתבעת חולת נפש הצריכה אשפוז ומטורפת מוצגת מציאות עובדתית קלינית להיות התובעת חולה נפש או לוקה בנפשה. לא כך עולה מהקשר הדברים והאופן בו הם נאמרו. הגם ששימוש הנתבעת במילים חולת נפש הצריכה אשפוז ומטורפת, הוא שימוש קלוקל ולא ראוי במונח שנועד לתאר מצב רפואי לא פשוט, במציאות של ימינו נעשה לא אחת בביטויים אלה שימוש לתיאור התנהגות או אמירות המעוררים זעזוע ושאת נפש, ובהיבט הספציפי בו נאמרו הדברים – האדם הסביר ייחס לביטויים אלה משמעות כ"גידוף" שנאמר בעידנא דריתחא, ולא כאמירה עובדתית ואבחון רפואי על מצבו הנפשי של התובעת ומשכן אינם מהווים לשון הרע. מסקנה אחרת אינה עולה בנסיבות העניין עם תכלית חוק איסור לשון הרע והאיזון שנעשה במסגרתו (לאותה גישה ראו; ע"א (מחוזי ת"א) 9606-10-22) אמיר חצרוני נ' שידורי קשת בע"מ (פורסם בנבו, 16.3.2023)).
ביתר שאת לנוכח הגישה המקלה של הערכאות הדיוניות במקרה של סכסוך שכנים (ראו למשל ת.א. 16294/08 גולדרינג נ' תמרי (פורסם בנבו 19.11.2009); ת.א. 15708/06 קידר נ' רון (פורסם בנבו, 20.1.2010) וההפניות שם))".
***
למאמר דומה בנושא גידופים וקללות הנאמרים ב"עידנא דריתחא" לחצו כאן
