פרשנות ביטוי לפי "האדם הסביר"

שאלה

פעמים רבות, הנתבע טוען שכלל לא התכוון ללשון הרע, והתובע טוען שהביטוי מהווה לשון הרע. כיצד יכריע בית המשפט?

למשל, האם בוחנים מה הייתה כוונתו הסובייקטיבית של המפרסם? או האם יש מקום להביא עדויות של אנשים שהבינו את הפרסום בצורה כזו וכזו?

התשובה בקצרה:

הגדרת ביטוי כלשון הרע לא נקבעת לפי כוונתו הסובייקטיבית של המפרסם (הנתבע), וגם לא לפי תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע (התובע). בית המשפט בוחן את משמעות הביטוי בעיני האדם הסביר. אם בעיני אדם סביר, הביטוי עלול לגרום להשפלה, שנאה, ביזוי או פגיעה במשלח יד, הוא יוגדר כלשון הרע (ואז יצטרך הנתבע להתגונן בטענות של אמת דיברתי, תום לב וכו'). אם בעיני האדם הסביר הביטוי לא מתפרש כך, הוא לא יוגדר כלשון הרע (והנתבע לא יזדקק אפילו להגנות האמת ותום הלב). עוד נקבע בפסיקה, כי מי שבוחן את משמעות הביטוי בעיני האדם הסביר הוא בית המשפט, ואין נזקקים לראיות ובדיקות חיצוניות לשם כך.

התשובה ביתר הרחבה

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (סעיף שכותרתו "לשון הרע מהי"), מגדיר את המונח "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". כלומר, כל דבר שפרסומו עלול לגרום לאחת מהחלופות הנ"ל, מוגדר כ"לשון הרע".

בהקשר זה הדגישה הפסיקה, כי לצורך הגדרת הפרסום כלשון הרע, לא משנה השאלה האם המפרסם התכוון לגרום לאחת החלופות הנ"ל, אלא מה שמשנה הוא השאלה האובייקטיבית – האם אכן הפרסום עלול לגרום לאחת החלופות הנ"ל. אם התשובה חיובית, הפרסום מהווה לשון הרע. במילים אחרות, ההגדרה של לשון הרע היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. [כלשון בית המשפט: "לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עימו היא מותירה את הצופה"[3]].

כמו כן, לצורך הגדרת הפרסום כלשון הרע, לא משנה תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע. כלומר, גם אם הנפגע בעיניו הסובייקטיביות מרגיש כעוס, מושפל ונכלם כתוצאה מהפרסום, מה שמשנה הוא האם בעיניים אובייקטיביות הפרסום הוא כזה שאכן משפיל אדם בעיני הבריות. נמצא שגם במישור זה, ההגדרה הקובעת היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית[4].

בהקשר זה הודגש, כי המבחן הוא מבחנו של "האדם הסביר": האם, לפי הבנתו של אדם סביר, מדובר בפרסום שלילי העלול להביא לאחת החלופות האמורות (לעג, השפלה וכו').

[עשויה עדיין להתעורר השאלה, מה הדין כאשר מדובר בפרסום שאינו בהכרח שלילי בעיני האדם המצוי ("האדם הסביר") אך בקרב הבריות בסביבתו הקרובה של הנפגע הוא כן נתפס כשלילי. למשל, פרסום על אדם כי הוא מחזיק טלוויזיה בביתו – דבר שאינו בעייתי כלל בעיני רוב הציבור, אך הוא בעייתי בעיני סביבתו הקרובה של אותו אדם (סביבה חרדית למשל). עניין זה נדון על ידינו במקום אחר – לחצו כאן].

במקרה של ספק, דהיינו, כאשר הפרסום יכול להתפרש לכאן או לכאן (ניתן להבין את הפרסום במשמעות שלילית, אך אין זו משמעותו היחידה וניתן להבין אותו גם במשמעות שאינה שלילית), ייטה בית המשפט לטובת המפרסם, הנתבע. כך למשל קבע ביהמ"ש המחוזי בת.א. (מחוזי ת"א) 1775-08-20 יוסף נ' קליגר (11.7.24), בפסקה 35: "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני של הביטוי שנטען כי הוא מהווה פרסום לשון הרע, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו לשון הרע (פסק דין רשת שוקן, עמ' 570). תוצאה זו מתבקשת גם על-פי הכלל של 'המוציא מחברו עליו הראיה' (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמ' ב), כלומר הכלל, לפיו נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע. כיוון שכאמור ניתן לפרש את הביטוי הנדון על-פי שתי הגרסאות, המסקנה המשפטית היא כי בקשר לתביעה זו הביטוי 'תשלום שלמונים' שבמכתב אינו מהווה 'פרסום לשון הרע'".

[נגד כלל זה הובעה ביקורת, שכן הוא נותן מקום לפרסומים מתוחכמים בדרך דו משמעית. אולם, לעת עתה זהו הדין הנוהג [ראו למשל: ת.א (שלום ת"א) 20731-04-25  רונן ברגמן נ' גדי טאוב (13.4.2026) פסקה 45; וכן את הפנייתו שם לספרו של אורי שנהר. ביהמ"ש קבע שם כי "טענה זו של ברגמן – שנראה כי חורגת מהדין הפוזיטיבי – שובה את הלב אך איני נדרש להכריע בה בנסיבות העניין"].

***  

בפסק דין ברגמן נ' טאוב שנזכר לעיל, הרחיב בית משפט לא מעט בעניין קריטריון "האדם הסביר" (שכן, באותו עניין, זה היה לב המחלוקת: האם מפרסומיו של טאוב ניתן להבין ייחוס כוונה לברגמן להכשיל את "מבצע הביפרים". לשם כך, בחן בית המשפט את משמעות הפרסום מנקודת ראות של האדם הסביר). במסגרת הניתוח, דן בית המשפט גם בשאלה, האם ראוי לשמוע לשם כך עדויות חיצוניות כדי להחליט מה היה מבין האדם הסביר. מסקנתו היא, שככלל אין להיזקק לעדויות חיצוניות.

כך למשל בפסקה 28:

"השאלה אם פרסום כזה או אחר בא בגדר לשון הרע נבחנת לפי אמת מידה של הקורא הסביר וכיצד הוא מבין את הפרסום. קרי – השאלה היא מהו המסר שמותיר הפרסום ולא מה הכוונה שעומדת מאחוריו. זאת, בהתאם למובנן הטבעי של המילים וההיסק שמסיק האדם הסביר מבין השורות בהתאם לניסיון חייו והידע הכללי שלו (ראו מיני רבים ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, פסקה 20 (22.7.2015); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 (4.4.2008); ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 12 (12.12.2006)). מדובר אפוא בבחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת להבנתו של הנפגע או תחושותיו (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת א' ארבל (12.11.2016)). כפועל יוצא מכך, נפסק כי ככלל פרשנות הפרסום על-ידי בית המשפט תיעשה מתוך עיון בפרסומים, ומבלי להיזקק לעדויות וראיות לצרכי פרשנות. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002) בזו הלשון:

פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו".

ובהמשך, בפסקה 46:

"לבסוף טוען ברגמן כי על מנת לקבוע אם אדם סביר היה מבין את הפרסום באופן הנטען על-ידי התובע יש לבחון 'נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום', ובכלל זה לבחון פרסומים נוספים באותו נושא שכוונו כלפי התובע, ובנסיבות העניין, כך נטען, יש לבחון קריאות מצד ראש הממשלה, שרים ואחרים ביחס אליו… לשם כך, נדרש, לטענתו, בירור עובדתי שלם…  ברגמן מפנה בהקשר זה לע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 437 (2012)). אלא שעיון בפסק דין זה מעלה שהוא מפנה לפסק הדין המפורסם בעניין בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא 281 (1977) וכאשר בית המשפט העליון התייחס באותו מקרה לבחינת נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום כוונתו הייתה לבחינת הפרסום בכללותו, על רקע ידיעותיו הכלליות של קורא סביר – שהן ודאי לא עניין לבירור ראייתי – כאשר נקבע ש'אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את דבר' (שם, בעמ' 303). ויודגש: לא מדובר בפרסום לקבוצת נמענים מצומצמת, תחומה ובעלת מאפיינים ייחודיים אשר ניתן אולי לטעון שיש מקום בעניינה לחרוג מהכלל ולקיים בירור ראייתי של מאפייניה וידיעותיה הרלוונטיות. מדובר לפי טענת ברגמן עצמו ביותר ממאה אלף נמענים מהציבור הרחב העוקבים אחר פרסומיו של טאוב ברשת החברתית (סעיף 42 לכתב התביעה).

אכן, ניתן בהחלט לחשוב על דרכים אחרות לבחון משמעות של פרסומים שניתנים למספר פרשנויות בעיני הקורא. ייתכן אף שדרכים אלטרנטיביות כאלה יהיו מדויקות יותר מפרשנות שנותן בית המשפט לפי אמת מידה של ה"אדם הסביר". ניתן היה, למשל, לבחון באמצעות סקרים את ההבנה של מרבית הנמענים או הנמענים הרלוונטיים לפרסום מסוים ויכול גם שניתן היה לבחון באמצעות חוות דעת מומחים ואולי גם סקרים מהן אותן ידיעות כלליות של הנמען 'הרגיל' שבאות לידי ביטוי בפרשנות של הפרסום. אלא שדרך הילוך זו חורגת מאמות המידה שנקבעו לבחינת המשמעות של פרסומים בשיטתנו המשפטית, כאמור (לטעמים לכך שהפסיקה צעדה בדרך זו ראו שנהר, בעמ' 192). 

בשיטתנו המשפטית, לא זו בלבד שהכלל הוא שאין לאפשר הצגת ראיות בעניינים אלה של פרשנות הפרסום – שנקבעים לפי תפיסתו של בית המשפט את הבנתו של האדם הסביר על בסיס ידיעות כלליות של אותו אדם סביר כפי שבית המשפט תופס אותן – אלא שהובעה גם דעה שלפיה יש לתת משקל בפרשנותו של פרסום לשיקולים נורמטיביים של מדיניות".