החוק קובע, כי בפני בית משפט מותר לטעון הכול מפני לחשוש לתביעת לשון הרע (למשל, מותר לאדם לכתוב בכתב תביעה או בכתב הגנה דברים נגד אדם אחר, ולא ניתן לתבוע אותו תביעת לשון הרע, אף אם התברר כי הדברים לא היו נכונים). וכך הדבר לא רק בטענות בפני בית משפט, אלא בפני כל גוף שיפוטי, כגון בורר.
בהחלטה שתובא להלן, קבע בית המשפט כי ועדת הקצאות של העירייה אינה נחשבת ל"גוף שיפוטי". לפיכך החסינות המוחלטת הנ"ל מפני הגשת תביעת לשון הרע, אינה חלה ביחס לדברים הנטענים בפני ועדת הקצאות.
בנוסף, התייחס בית המשפט בדרך אגב גם לשאלה, האם ניתן לתבוע בגין דברים שנכתבים במכתבי התראה לפני משפט.
[פרטי ההליך: ת.א (שלום ראשל"צ) 41547-03-22 בן שלמה נ' כרמון (17.3.2023)]
**
סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מתייחס לאמירות שליליות העולות תוך כדי דיון משפטי בפני בית משפט או בפני בורר. הסעיף קובע, כי לא ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין אמירות אלה, בין אם הדברים נאמרו על ידי השופט או הבורר, ובין אם נאמרו על ידי בעלי הדין או העדים.
[לפי החוק, ההגנה חלה על – "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם; או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין, או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"].
מכאן עלתה השאלה, מה דינם של דברים הנאמרים בפני ועדת הקצאות? ועדת הקצאות היא לכאורה גוף מעין שיפוטי, שהרי משמיעים בפניה טענות לכאן ולכאן, ולפי הדברים הנשמעים בפניה היא נותנת את המלצותיה.
בית המשפט קבע, כי ועדת הקצאות אינה גוף שיפוטי או מעין שיפוטי, שכן, היא גוף ממליץ בלבד, אך לא מתקיימים בה רכיבים של גוף שיפוטי. כך, למשל, התבטא בית המשפט, כי –
"אף שוועדת ההקצאות מקיימת, כאמור, הליך של שמיעת המתנגדים וגיבוש המלצה למי מבין המבקשים תוקצה הקרקע (אם בכלל), הרי שהוועדה אינה מוסמכת לקבל החלטה סופית בעניין הקצאת הקרקע אלא המלצה בלבד, המועברת לגורם אשר הוסמך על פי דין להחליט בעניין, שהוא מליאת מועצת העירייה. מכאן, שוועדת ההקצאות אינה 'גוף שיפוטי או מעין שיפוטי על פי דין', שכן אין הדין מסמיך אותה להפעיל סמכות הכרעה שיפוטית או מעין שיפוטית. בכך אף שונה מהותית עניינה של ועדת ההקצאות, מעניינן של הוועדות לתכנון ולבניה אשר מוסמכות על פי דין להכריע בהתנגדויות המוגשות אליהן, וככלל הן אכן נדרשות להכריע בין שני צדדים ניצים".
עוד הוסיף בית המשפט, כי באופן כללי, יש לפרש את ההגנות בסעיף 13 באופן מצמצם: "העובדה שהחסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק… היא מוחלטת ובלתי מסוייגת, מחייבת את בית המשפט לפרש אותו באופן מצמצם ודווקני, ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו, אחרת נעניק הגנה רחבה מידי להתבטאויות פוגעניות, על חשבון הזכות לשם הטוב, גם מקום שאין הצדקה לכך".
[בית המשפט מפנה לדברים דומים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון, במסגרת רע"א 4244/20 כרמל שאמה הכהן נ' משה רווח (2.1.2023); שם קבע בית המשפט העליון בדעת רוב, כי אין הגנה מוחלטת לדברים הנאמרים בישיבת מועצה].
***
בנוסף, התייחס בית המשפט לשאלה, אם ניתן להגיש תביעת לשון הרע בגין דברים הנכתבים במכתבי התראה שנשלחים לפני תביעה. בית המשפט מסכם כי לפי הפסיקה הקיימת, הדבר תלוי בנסיבות, ובמידת הקשר בין המכתב לבין ההליך המשפטי:
"אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בתחולת החסינות הקבועה בסעיף 13(5)… גם על הליכים שננקטו עוד בטרם נפתח ההליך המשפטי, לרבות מכתבי התראה, ואולם, אין משמעות הדבר, שכל אימת שיש קשר בין התבטאות או מכתב שנשלחו לבין צפי כלשהו להליך משפטי יהיו אלו חסינים מתביעת לשון הרע… המבחן שנקבע בפסיקה הוא קיומו של 'קשר ברור' בין הפרסום הנדון לבין 'סכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב', וזאת, בין השאר, על מנת לשלול את החשש ש"כל פרסום עשוי להיחשב בדיעבד ככזה שנשלח על רקע כוונה לנקוט בהליך משפטי, וכך לזכות בחסינות" (רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' עו"ד יצחק זקס (28.8.2011)). גם בעניין ע"א 7517/17 גואטה נ' מיטלפונקט (11.11.2018) נפסק, כי 'כאשר מדובר על מכתבים שנשלחו לפני הליך משפטי, ואינם מכתבי התראה 'רשמיים', סיווגם לעניין דיני לשון הרע עשוי להשתנות לפי המקרה והנסיבות' וכך גם בעניין רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות נ' מעין בלאס (14.10.2020) לא הוכרעה השאלה אם מכתב התראה יהיה חסין מפני תביעת לשון הרע גם מקום בו לא ננקט הליך משפטי בסופו של יום (ראו פסקה 14 לפסק הדין)".
